מעגלי אבטחה בע"מ נ' דברת ואח'

פסק דין חלקי

ביום 10.3.11, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן ובו עתרה לקבלת סעד כספי בסכום שהועמד על סך של 1,920,239 ₪ מטעמי אגרה. בנוסף, עתרה לקבלת צווים בעין. הסעדים שבעין נדרשו בעניינו של הנתבע 1 בלבד, בעוד שהסעד הכספי נתבע מאת שני הנתבעים.

התביעה המקורית הוגשה לבית משפט השלום בחיפה. בית המשפט השלום העיר כי התביעה הכספית כנגד בנק דיסקונט בע"מ מסורה לסמכותו העניינית של בית משפט השלום מפאת סכומו, אולם הורה על העברת התביעה כפי שהיא לבית משפט זה. בדיונים שהתקיימו בפניי בבקשות בעניין סעדים זמניים שביקשה התובעת כנגד הנתבע 1 הערתי, כי הסעדים הכספיים המבוקשים כנגד שני הנתבעים מסורים לסמכותו העניינית של בית משפט השלום מחמת סכומם. הוספתי כי לטעמי מאחר והצדדים לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה להעביר את התובענה כפי שהיא לבית משפט זה, חל הכלל של "לא יעבירנו עוד" ומכוחו בית משפט זה רכש סמכות עניינית לדון בסעד הכספי הנתבע מהנתבעים 1 ו -2.

לאחר הדיונים בבקשות בעניין הסעדים הזמניים הוגשה בקשה לתיקון התביעה. המשיבים לא התנגדו לבקשה. תיקון התביעה אושר בכפוף להשלמת טיעונים בשאלה האם יש להורות על פיצול התביעה בדרך בה התביעה הכספית שהוגשה כנגד הנתבעים תתברר בבית משפט שלום, כל עוד סכומה נמוך מסכום של 2,500,000 ₪.

התובעת השלימה טיעוניה בשאלה הנ"ל. לטענתה אין מקום להורות על פיצול התביעה אלא יש לבררה במלואה בבית משפט זה. עיקר נימוקיה מבוססים על הכלל של "לא יעבירנו עוד" ועל טעמי יעילות דיונית. התובעת סבורה כי בית המשפט הנעבר קונה סמכות לדון בתביעה אשר הועברה אליו מכח ס' 79 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, ותיקון כתב התביעה לאחר העברת התובענה אינו פותח מחדש את הדיון בשאלת הסמכות העניינית. התובעת מוסיפה כי מאחר והסכומים הנתבעים בכתב התביעה נתבעים ברובם יחד ולחוד משני הנתבעים ומאחר והמסכת העובדתית העומדת בבסיס התביעה משותפת לשני הנתבעים ראוי לברר את התביעה בהליך אחד מטעמי יעילות דיונית.

אין בידי לקבל את טענות התובעת. אני סבור שהכלל של "לא יעבירנו עוד" חדל לחול כאשר התביעה מתוקנת. כאשר דיון בתביעה מועבר לבית משפט מוסמך מכח ס' 79 לחוק בתי המשפט, רואים את התובענה כאילו מלכתחילה הוגשה כדין מבחינת הסמכות לבית המשפט הנעבר. כל עוד התביעה אינה מתוקנת, הסמכות לדון בתובענה כפי שהיא מסורה לבית המשפט הנעבר. אין הדבר כך כאשר התביעה מתוקנת. כאשר התביעה מתוקנת נפתח הפתח לבחון את שאלת הסמכות מחדש כפי שהדבר היה נעשה כאשר מלכתחילה אותו בית משפט היה מוסמך לדון בתביעה כפי שהוגשה במקור. העברת התובענה לבית משפט זה כפי שהיא, מקורה בטעות. בית משפט השלום העביר את הדיון בתובענה המקורית שנתבעו בה סעדים שונים שהסמכות לדון בהם מסורה לערכאות דיוניות שונות. הכלל של "לא יעבירנו עוד" מהווה חריג לכללי הסמכות. אני סבור שהכלל של "לא יעבירנו עוד" לא נועד להנציח חריגות מכללי הסמכות שנולדו מחמת העברה שגויה של ההליך, כפי שקרה בנסיבות העניין. לפיכך, בנסיבות אלה לאחר שהתובעת תיקנה כתב התביעה שהועבר לבית משפט זה, קמה חובה לבחון את הסמכות העניינית משל התביעה המתוקנת הוגשה לראשונה כעת.

המבחן לקביעת הסמכות העניינית של בתי המשפט הינו מבחן הסעד המבוקש בכתב התביעה (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, להלן: "עניין אלדרמן"; ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי פ"ד לא(3) 561), למעט עניינים אשר נקבע לגביהם בחוק הסדר שונה, למשל לעניין סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, או סמכות בית המשפט לדון בענייני בוררות לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית המשפט העליון קבע כי על פי מבחן הסעד יש לבחון את כתב התביעה שהגיש התובע, מבלי להידרש לטענות הנתבע, מפני שאין בהן כדי לשנות קיומה של סמכות עניינית. בנוסף נקבע כי קביעת הסמכות אינה מצריכה שמיעת ראיות, למעט במקרים בהם קביעת הסמכות תלויה בשווי התובענה והצדדים חלוקים בעניין זה (ראה עניין אלדרמן לעיל בעמוד 534 וההפניות שם). כאשר תובע מבקש בכתב התביעה מספר סעדים אשר לא כולם מצויים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מניהול מספר הליכים בבתי משפט שונים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד (יב) 1457 וכן עניין אלדרמן לעיל).

בחינת הסעדים המפורטים בכתב התביעה מלמדת כי חלק מהסעדים הנתבעים במסגרת תביעה זו אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, אלא בסמכותו של בית משפט השלום ולפיכך בית משפט זה לא ידון בהם.

הלכת "הטפל אחר העיקר" אינה יכולה למנוע את הצורך בפיצול הדיון, מפני שזו חלה על סעדים במקרקעין בלבד (ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (טרם פורסם) ניתן ביום 4.5.2003). בענייננו, גם מבחינה עניינית לא ניתן לסווג את הסעדים הכספיים, המצויים בסמכותו של בית משפט שלום, כסעדים משניים שניתן לכרוך אותם בבירור זכותה של התובעת לקבלת סעדים בעין מאת הנתבע 1 המסורים לסמכותו של בית המשפט המחוזי. לא ניתן להחיל על ענייננו את סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 שעניינו סמכות נגררת. תנאי הכרחי לתחולתו של ס' 76 האמור הוא כי ההכרעה בעניין האגבי "דרושה לבירור העניין". הכרעה בעניינים נשוא הסעדים הכספיים המצויים בסמכותו של בית משפט השלום אינה דרושה לשם בירור והכרעה בתביעה למתן סעדים בעין, המסורה לסמכותו של בית משפט זה.

הסעדים הכספיים הנתבעים בתביעה המתוקנת מסורים לסמכותו העניינית של בית משפט השלום מפאת סכומם. משהחליטה התובעת לתקן את תביעתה, אין היא יכולה לחסות עוד בצילו של הכלל "לא יעבירנה עוד" לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. מאחר ולא ניתן להורות על העברת חלק מהתביעה לבית המשפט המוסמך, אין מנוס מדחיית אותו חלק של התביעה שעניינו הסעדים הכספיים הנתבעים בתביעה שבפניי המנויים בסעיף 33, וכך נקבע בזה. המשמעות היא שהתביעה נגד הנתבע 2 נדחית כולה מחמת חוסר סמכות עניינית, והתביעה נגד הנתבע 1 נדחית חלקית מאותו טעם, בכל חלקיה הנוגעים לסעדים הכספיים המבוקשים כלפיו. מובן כי אין באמור לעיל כדי לשלול את כוחה של התובעת להגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים בבית משפט מוסמך, בכפוף לדיני ההתיישנות. המועד להגשת כתב הגנה מתוקן (אם ירצה הנתבע 1 להגישו) נקבע בזה ליום 12/5/11.

ישיבת קדם משפט תתקיים בפניי ביום14/6/11 בשעה 08:30.

נוכח התוצאה איני עושה צו להוצאות, אולם הצדדים יוכלו לטעון להוצאות השלב הנוכחי של הדיון במסגרת טענותיהם להוצאות בתום ההליכים (בבית משפט זה ובבית משפט השלום, לפי המקרה והעניין).

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"א, 03 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: